כתובה ומשמעותה
הכתובה הינה מסמך משפטי, לכל דבר ועניין, המוכר בהלכה היהודית כמעין שטר חוב הנחתם ע"י הבעל בפני שני עדים טרם החופה ונמסר על ידו לכלתו במעמד החופה והקידושין.
במסגרת מסמך הכתובה (המכיל שלושה חלקים עיקיים: עיקר הכתובה, תוספת הכתובה ונדוניה) מתחייב הבעל לדאוג לזכויותיה השונות של אשתו ולספקן לרבות, פרנסתה וכלכלתה, כסותה, מדורה ואף עונתה.
מטרתה העיקרית של הכתובה הינה למנוע מהבעל לגרש את אשתו באמתלת שווא וללא סיבה מספקת המוכרת עפ"י ההלכה היהודית וישקול במקרה כזה בכובד ראש את החלטתו, שכן יתכן וסיכוייה של האשה לזכות בקבלת תשלום דמי כתובתה יגברו.
תביעה לחיוב הבעל בתשלום דמי הכתובה יכולה להיות מוגשת ע"י האשה הן במסגרת של תביעה לשלום בית והן במסגרת תביעה לגירושין – כל מקרה ונסיבותיו.
לנוכח העובדה כי בתי הדין הרבניים מכבדים כיום את חוק יחסי ממון בין בני זוג בין בני זוג, התשל"ג – 1973 הקובע את אופן חלוקת הנכסים והזכויות בין בני הזוג, הולכת הכתובה ומתרוקנת כביכול, מתוכנה המחייב (שכן דברי ביה"ד הרבני אין "כפל מבצעים") ואולם, במקרים מסויימים בהם ניתן להוכיח כי הבעל חב בכתובתה של אשתו למעלה מכל ספק – יחוייב הבעל בתשלום הכתובה בהתאם לסכום שיכריע בית הדין הרבני בדונו בנסיבות המקרה.
טרם קבלת החלטה בדבר הסכום שיתנוסס ע"ג הכתובה מומלץ לשקול ולקחת בחשבון כי בית הדין הרבני בודק כל מקרה לגופו ובמקרים בהם יוחלט לחייב את הבעל בתשלום הכתובה לאשה, יבדקו, בין היתר, נושא רצינות כוונתו של הבעל בעת חתימתו ע"ג שטר הכתובה וכן יכולותיהם הכלכליות של הצדדים לצורך פסיקת הסכום בו יחוייב.
* אין בתוכנו של מאמר זה כדי להחליף ייעוץ משפטי.